הייתי ילדה בלינה קיבוצית משותפת

הייתי ילדה של "לינה קיבוצית משותפת", ארבע מיטות בארבע פינות, ואחת מהן שלי,

בחדר הראשון, הכי קרוב למרפסת ומול המקלחת והשירותים, זה דווקא היה מקום טוב כשאת כולך בת ארבע או חמש בהישרדות, ומלאת פחדים, עשיתי ניסיונות נואשים להתגבר ולהאמין שזו הדרך הנכונה ולדעת שזו לא!! שם בפינה הפרטית שלי, נולדה החרדה. עולמי הרגשי עוד יקרוס, ואם לא היו שם עירית ואבנר תמיד לידי במיטות מי יודע מה יכל עוד לקרות הם היו בני חמש סך הכל, ולקחו עלי "אחריות" מלאה בלילות!! על הפחדים, על תחושת הנמלים שמציפים את מיטתי והניסיונות הנואשים שלהם להבהיר לי שזה לא אמתי. וכך טיילתי בין המיטה שלהם לשלי, ולפעמים כשלא נמצא כל פתרון אחר, עירית ליוותה אותי לפינת בובות כי שם היה אור, והייתי נרדמת עד שמטפלת חסרת סבלנות הייתה שולחת אותי לחדרי ואומרת: "אביבית תחזרי למיטה שלך כבר עוד מעט קמים". לא זוכרת מה הרגשתי, בטח עייפות שתלווה אותי שנים ורצון להיות מתחת לשמיכת פוך שתתן ביטחון ותסלק חרדות ופחדים.

אבא האמין שהלינה המשותפת היא חלק מהרעיון הקיבוצי הנפלא ואימא הייתה כל כך צעירה שלא ממש הבינה לאן זה הולך לקחת אותי ואותה, ואז הגיעו החרדות, לא קטנות ולא שוליות, הן היו צונאמי רחב ממדים שאיים לסחוף אתו את כולם ואת הכל: את הרעיון, ואת הרגש, את התקווה אם נותרה, ואת החלומות לעתיד אם היו, עמדנו לטבוע כמשפחה, והיה חושך והיה סוער עד מאד. אבל אז החלו להישלח חבלי הצלה, ולמי שהיה כוח לאחוז, נאחז. ואני למרבה ההפתעה, החלשה מכולן, אחזתי בחבלים כולם!

הרבה נכתב ונאמר על "הלינה הקיבוצית המשותפת" אני הייתי שם, ועד היום אני נבנית על אותן הריסות, מתעקשת לבנות בחיי אדמה יציבה לרגליי, לתת בית חם לבנותיי, ולעתים אני אף מצליחה, אך תמיד מאי שם אדמת ילדותי קוראת לי לבוא, מבקשת שאעזור לילדה הקטנה שנשארה לה בין ארבע קירות, או אולי לבדה בפינת הבובות, שאסלק אחת ולתמיד את כל הנמלים מהמיטה בחושך ואדליק את האור, שאשחרר את עירית ואבנר מאותה אחריות בטרם עת להתבגר, שאאפשר לשלושתנו התחלה חדשה של ילדות ביקום אחר, שם אין חרדות ופחדים, וילדים ישנים בבטחה בצמוד להורים.

החרדה נולדת במקום ריק שפשוט מבקש להתמלא. האהבה והנתינה שלי היום, היא התשובה לחרדה שהתפתחה לה אי שם ותפסה לה מקום.

תבחרי תמיד למלא את עצמך באור